מי לחץ על הכפתור?

זה עובד. וזה בדיוק הבעיה

אחד הלקוחות שלי, שבניתי לו שני מודולים גדולים, מעסיק עובד שאינו מתכנת. בחור חכם, סקרן, ובעיקר כזה שמתעצבן מעבודה חוזרת. עד כאן — נפלא. הוא גילה שאפשר לבקש מ-AI לכתוב מאקרו, ומאותו רגע שום דבר לא יכול לעצור אותו.

מאקרו שפותח תוכנה אחת ומקליד בשנייה. מאקרו שלוחץ על כפתורים, מדפיס מתוך מערכת, מעביר נתונים מחלון לחלון. וזה עובד. אני אומר את זה בלי ציניות: זה באמת עובד, והחיסכון בזמן היה אמיתי. בעל העסק, כמובן, התלהב. והוא צדק להתלהב — עד נקודה מסוימת.

כי החיסכון הזה היה כפול בעיניו. פחות שעות עבודה ידנית, וגם פחות צורך לפנות אליי. וכאן אני חייב גילוי נאות: יש לי עניין בנושא. אני מתכנת, וזו הפרנסה שלי. אז קחו את מה שאכתוב בהמשך במידה של ספק, ובדקו אותו מול הטיעונים עצמם ולא מול מי שכותב אותם.

מאקרו שגדל כמו עשב

הבעיה הראשונה היא קצב. המאקרו מתרבים לא מדי שבוע אלא מדי יום. כל תסכול קטן הופך למאקרו חדש, וכל מאקרו חדש נשען על ההנחה שהמסך ייראה היום בדיוק כמו אתמול.

וזה מה שמאקרו כזה הוא: תסריט שמניח. הוא מניח שהחלון ייפתח, שהכפתור יהיה במקום, שהמדפסת תענה, שהלקוח הנכון יהיה מסומן ברשימה. מי שכותב אותו בלי ניסיון כותב אותו לתרחיש אחד — זה שבו הכול הולך כמו שצריך. הוא לא כותב אותו למצב שבו חלון קופץ באמצע, הרשת איטית, השורה ריקה או שהמשתמש לחץ על משהו אחר בזמן שהמאקרו רץ.

זה לא כישלון של העובד. זה בדיוק ההבדל בין מי שיודע לכתוב קוד לבין מי שיודע לכתוב קוד שמתמודד עם העולם. את השני לומדים בשנים, בדרך כלל דרך הטעויות של עצמך.

וכשמשהו משתבש — אין מה לקרוא

הבעיה השנייה היא שקטה יותר, ולדעתי חמורה יותר: אין יומן פעילות. אפילו שורה אחת. אף מאקרו לא כותב מה הוא עשה, על איזה נתון הסתמך, מתי ואיך זה נגמר.

מי שעבד אי פעם במערכת בנקאית או ביטוחית יודע שיומן הוא לא קישוט. הוא התשובה לשאלה הראשונה שנשאלת אחרי כל תקלה: מה קרה בדיוק? בלי יומן אין תשובה, יש רק ניחושים, ושחזור של אירוע ממה שאנשים זוכרים. וזה, ברוב המקרים, לא מדויק.

התוצאה היא שמאקרו נכשל וייתכן שאף אחד לא שם לב. מסמך לא הודפס, או הודפס פעמיים, או הודפס עם נתונים של השורה הקודמת. אולי יתגלה מחר, אולי בעוד חודש, אולי כשלקוח יתקשר.

הרגע שבו זה מפסיק להיות עניין טכני

עד כאן זו אי נוחות. עכשיו נדמיין מאקרו אחד שמוציא מסמך או הודעה, ובאחד הימים, מסיבה כלשהי, שולח אותם לא ללקוח שהיה אמור לקבל. פרטים של לקוח אחד אצל לקוח אחר.

זה כבר לא באג. זו חשיפת מידע, ומי שעבד עם נתונים של לקוחות יודע כמה הדבר רגיש: תלונות, דרישות, ובמקרים הרעים גם תביעה וקנסות. ועכשיו השאלה שתישאל, והיא קשה: איך זה קרה? מי הריץ? מה המאקרו עשה בדיוק? מי אחראי? אולי האשמה בכלל תיפול על אדם שמהמייל שלו זה נשלח?

כשאין יומן וגם אין מי שבדק את הקוד, התשובה היא הרמת כתפיים. ובשביל בעל עסק, הרמת כתפיים מול לקוח כועס ועורך דין היא לא תשובה.

חשבון החיסכון

הרעיון היה לחסוך כסף: לא לשלם למי שזה המקצוע שלו. אבל בואו נעשה את החשבון עד הסוף.

במקרה הטוב, עובד שאמור לעשות את עבודתו מבלה חלק גדול מהזמן בחיפוש אחר תקלות של מאקרו שנשבר, בלי יומן שיראה לו איפה. ולא רק הוא. כל מי שתלוי בתוצאה נגרר. במקרה הרע — שוב: תביעה. ותביעה אחת מספיקה כדי למחוק שנים של חיסכון.

יש כאן אירוניה קטנה. מי שרצה לחסוך כי זה ״רק קוד״ מגלה שקוד הוא מקצוע, בדיוק כמו הנהלת חשבונות: אפשר לעשות לבד עד שמגיעה ביקורת.

אני לא נגד. ממש לא.

אני משתמש ב-AI כל יום, ואני כותב על זה בעצמי. הוא חוסך לי זמן, מקצר דרך, ופותח אפשרויות שלפני שנתיים לא היו קיימות. ומה שהעובד הזה עשה ראוי להערכה: הוא לקח יוזמה, הבין תהליך והפך אותו לאוטומטי. זו בדיוק התכונה שעסק רוצה בעובדים שלו.

אבל ההבדל בין נהג מרוצים למי שהשכיר רכב מהיר הוא לא ההתלהבות. הכלי נותן תחושה של יכולת. הוא לא נותן ניסיון, לא את הידיעה מה יכול להשתבש, ולא את ההרגל לשאול ״ומה אם?״ לפני שמריצים.

AI נותן תשובה בביטחון מלא גם כשהיא שגויה — על כך כתבתי כבר במקום אחר. מי שאינו מבין את מה שנכתב עבורו, לא יכול לראות את הטעות. והמאקרו יריץ אותה, בנאמנות, שוב ושוב.

על הבקשה ה״פשוטה״ שאף פעם לא פשוטה: שתי כוסות ליד המיטה→

מה כן עושים

לא צריך לעצור את היוזמה. צריך לתת לה מסגרת. כמה דברים שאני הייתי דורש, ושלא מצריכים תקציב גדול:

ראשית, רשימה. כל מאקרו שרץ בארגון: מי כתב, מה הוא עושה, על אילו נתונים ובאיזו תדירות. אי אפשר לנהל מה שלא יודעים שקיים.

שנית, יומן לכל מאקרו, אפילו הפשוט ביותר: מתי רץ, על מה, ואם הצליח. קובץ טקסט מספיק כדי להתחיל.

שלישית, כל מה שנוגע בנתוני לקוח או שולח משהו החוצה עובר עין מקצועית לפני שמריצים אותו על אמת. ובלי כפתור ״שלח״ שפועל לבד, בלי שאדם ראה מה בדיוק עומד לצאת.

ורביעית, מי שכתב ממשיך לכתוב. הוא יכול להפוך למי שמזהה את הצרכים ומנסח אותם, וחלק מהמאקרו יהפוך, בעזרת איש מקצוע, למשהו יציב. זו חלוקת עבודה בריאה: הוא מביא את הידע על התהליך, ואני מביא את מה שמחזיק אותו כשמשהו משתבש.

על אותו רעיון מהצד השני: סוכן AI זה לא צ׳אטבוט→

לעשות טוב מההתחלה

AI הוא כלי נהדר, והוא עוזר להרבה אנשים. אבל המרדף אחרי הטרנד, יחד עם התחושה המוטעית שהכלי יכול לעשות כל עבודה גם ללא כישורים אצל מי שמשתמש בו, עלול לעלות ביוקר, בכל מובן.

בואו נעשה את העבודה טוב מלכתחילה, ולא נתקן אחר כך את מה שנעשה עקום. התיקון תמיד יקר יותר מהדרך הנכונה, ולפעמים אין בכלל מה לתקן.